קשירת מטען הכרוכה בסיכון תחבורתי מובהק מהווה "תאונת דרכים"

רקע

1. לפני תביעה שהגיש התובע נהג משאית במקצועו, בגין נזק גוף שנגרם לו, בתאונת עבודה מיום 28.3.01. 

2. לטענת התובע, התאונה ארעה כאשר נפל מתא המטען של משאית (להלן: "המשאית") בעת שעסק בקשירת המטען (פיגומים) שהועמס עליה קודם לכן. על התובע היה להוביל את המטען במשאית מייד בסמוך לכך, ממקום התאונה לאתר אחר.

3. כתוצאה מהתאונה נחבל התובע בידו הימנית. על פי כתב התביעה, התאונה הוכרה במוסד לביטוח לאומי כ"תאונת עבודה" ונקבעה לתובע שם נכות רפואית צמיתה בשיעור 20%.

4. לגישת התובע, התאונה עונה להגדרת "תאונת דרכים" שבחוק פיצויים לנפגעי תאונות  דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), שכן קשירת המטען הייתה פעולת הכנה לנסיעה.

5. אי לכך, הגיש התובע תביעתו כנגד הנתבעת מס' 1 כמבטחת השימוש במשאית על פי פוליסת ביטוח חובה שפרטיה בכתב התביעה.

6. לחלופין, במידה ויקבע, כי לא מדובר ב"תאונת דרכים", הוגשה התביעה גם כנגד מעבידת  התובע- הנתבעת מס' 2 וכנגד הנתבעת מס' 3, כמי שביטחה את הנתבעת מס' 2 בביטוח חבות מעבידים. כלפיהן טוען התובע בעיקר, כי התאונה אירעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת מס' 2 או מי מטעמה.

7. הנתבעות כפרו בחבותן לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה כל אחת מטעמה היא. הנתבעת מס' 1 כפרה בנסיבות התאונה הנטענות וטענה, כי אין המדובר ב"תאונת דרכים".

8. הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 3 (מעתה יקראו ביחד: "הנתבעות") טוענות, כי התאונה בנסיבותיה הנטענות הינה "תאונת דרכים" ובכל מקרה נסיבות אלו אינן מקימות את אחריות הנתבעת מס' 2 בנזיקין כלפי התובע.

9. תחילה הוקדם ונקבע דיון בשאלה האם מדובר ב"תאונת דרכים" ובשאלת האחריות. בישיבת ההוכחות העידו התובע ועד מטעמו - עמית לעבודה שנכח במקום התאונה ועל פי עדותו חש לעזרת התובע מייד בסמוך לה (להלן: "מר עבדאללה"). הצדדים סיכמו  טענותיהם בעל פה.

10. בשלב ראשון עלי להכריע במחלוקת שבין הצדדים בשאלה האם התאונה בנסיבותיה הינה "תאונת דרכים" על פי החוק. מתן תשובה חיובית לשאלה זו משמעותה, כי לתובע עילת תביעה על פי חוק הפלת"ד בלבד והתובע מנוע מלהפנות תביעתו כלפי הנתבעות. קביעה לפיה אין המדובר ב"תאונת דרכים" תחייב דיון והכרעה בשאלה האם התאונה ארעה כתוצאה מרשלנות הנתבעת מס' 2 והאם הנתבעות חייבות לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהתאונה, ככל שיוכחו אלו בהמשך.

האם התאונה בנסיבותיה הינה "תאונת דרכים"

טענות התובע

11. בכתב התביעה מתאר התובע את התאונה כך:

"א.           ביום 28.3.01 בשעות אחר הצהריים, התובע נתבקש ע"י הנתבעת, להוביל פיגומים שהועמסו מקודם למשאית. לצורכי הנסיעה היה על התובע לקשור פיגומים אלו באמצעות כבלי מתכת. על התובע לזרוק את הכבל על המשאית לעלות למשאית, להעביר את הכבל במקום הנכון, לזרוק אותו לצד השני של המשאית ולאחר מכן לרדת לחזקו כאשר הפעולה שלעיל מתבצעת מספר פעמים.

ב.                       ב.           .....

ג.                        ג.            בשלב שהתובע עלה לתא המטען של המשאית שכאמור היה עמוס בפיגומים מברזל, הוא נאלץ לעמוד ולהלך על פיגומים אלו, שהונחו בתא המטען של המשאית ללא סדר, ותוך כדי רגליו של התובע נלכדו בפיגומים אלו והוא נפל מגובה של 3-2 מטר".

12. לטענת התובע, פעולת הקשירה הייתה לצורך נסיעתו במשאית היינו בבחינת הכנה לאותה נסיעה ויש לאבחנה מהטעינה שהתרחשה במנותק הן מבחינת המיקום והן מבחינת הזמן.  גרסתו נתמכה, בין היתר בעניין זה, בגרסת העד מטעמו.

13. לטענת התובע, על פי הכללים שנקבעו בפסק דינו של כבוד הנשיא ברק בע"א 4469/95 חדר יונס דראושה נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 475 (להלן: "פסק דין דראושה"), ניתן להכליל בגדר "שימוש" גם פעולה שהיא פעולת לוואי לרשימת השימושים הסגורה המנויה בהגדרה שבחוק ובמיוחד מפנה לדבריו שם כי "נסיעה" יכולה לכלול בחובה מגוון רחב של שימושים לרבות פעולת הכנה לקראת הנסיעה והם יבואו בגדרה כל עוד הם נובעים ממנה או באים על מנת למנוע סיכון שכרוך באותה הנסיעה. פרשנות זו תואמת לטענתו הן את לשון החוק והן את תכליתו התחבורתית והסוציאלית שבבסיסו.